הצהרת אומן – פוטו אופ

התערוכה “פוטו אופ” מבקשת להציע לצופים אפשרות לחשוב באופן רפלקסיבי על תערוכה – ובאופן ספציפי יותר, על תערוכה מוזיאלית – כמדיום או כאמצעי לתצוגת עבודות אמנות. התערוכה נפתחה בקירות ריקים וללא תכנית עבודה, פרט לניסוחים עקרוניים של מבנה התצוגה ותכניה: יצירת התצלומים מתחילה במועד הפתיחה, הדימויים נשלחים לעמדות ההפקה שבחלל התערוכה מדי יום, ומופקים בהתאם להנחיות הביצוע שמצורפות אליהם. מרגע הפתיחה ואילך, עבודות נתלות על הקירות, יורדות מהם או משנות את מיקומן, ולעתים שבות ומוצגות. חלק מהדימויים מצולמים או מופקים שוב ושוב, עד שהם מגיעים לפורמט שבו העבודה מוצגת. התערוכה לא חותרת אל מצב סופי כלשהו, אלא שואפת להיות אוסף של מצבי ביניים זמניים וקצרים, שאינו מאפשר לראותה כמכלול אחדותי. כך, האתר הפיזי שבו התערוכה המוזיאלית מתרחשת הופך, בין השאר, לגירוי למחשבה על עצם האפשרות לראות, להבין ולפרש אמנות – יהא זה אובייקט, תערוכה, או פעולת אמנות – באמצעות היתקלות בה לפרק זמן קצוב מאוד. המודעות לכך שהצופה רואה רק חלק קטן מהפעולות המתבצעות בתערוכה, וחלק קטן עוד יותר מהפעולות שאפשרו ומאפשרות אותה, מדגישה פער שמתקיים בכל מפגש עם אובייקט או סובייקט וכך הופכת אותו למושא לדיון.
חלל התצוגה כולל עמדות עבודה – שבהן מתבצעים הדפסת התצלומים ומסגורם. כך, הפקת התצלומים היא חלק מהתערוכה. עם זאת, העמדות מתוחמות באופן שמאפשר לצפות בעבודות מבלי שהמבט יופרע על ידי תהליך הייצור. שילוב עמדות העבודה בתערוכה מאפשר לה להשתנות מדי יום ולנסח שוב ושוב, באופן דינמי ומיידי, את הנושא שהעבודות עוסקות בו. כך, גם בדיקת אפשרויות התצוגה השונות, ההתלבטויות והספקות הופכים לחלק מהתערוכה. חללי העבודה הכלולים בחלל התערוכה מזמנים אפשרות להביט על החלק הטכני של הפקת העבודות, שאין בו כל זוהר או סוד, בעודם מותירים מחוצה לה, במתכוון, את עצם התהליך של יצירת התצלומים, את התהליכים הכימיים, האנלוגיים הרומנטיים והמפתים. כך, מתבצעת חשיפה- אירונית של אספקטים טכניים קרים ואפרוריים בתהליך הפקת היצירות, תוך מודעות לכך שנסיון חשיפה של תהליך היצירה המלא לא רק שאיננו ממין האפשר, שכן התהליכים הניתנים למבט הינם רק קליפה חיצונית של תהליכי יצירה של אמנות עכשווית ועלולה לייצר הטעיה. במקום, מוזמנים הצופים להתעמת עם תהליכי הפקת העבודות תוך שהם מתמקדים באמצעי ייצור הקפיטליסטים, עובדים בתעשיית האמנות בעת ביצוע מלאכתם (מדפיסים, ממסגרים, תולים, תאורנים, חשמלאים וכולי), חומרי הגלם של העבודות: ניירות הדפסה, מסגורים, מדפסות, מכונות חיתוך, הדבקה ועוד.
תהליכי ההפקה וחשיפת אמצעי הייצור מוצגים כהיבריד בין תהליכי ייצור אמיתיים ותכליתיים לבין פרפורמנס הנועד לעיני הצופים, כזה הראוי להיקרא פרפורמנס דוקומנטרי-פונקציונלי.
הצופה כמובן נקרא להתעמת עם היעדרותו המכוונת של רגעי היצירה והפאתוס המרחף מעליהם מחלל התצוגה שבמבט ראשון נדמה כמציג הכלאה בין חלל תערוכה לסטודיו של האמן.
הצופים מוזמנים לפגוש פרגמנט רגעי וחלקי מתוך תצוגה המשתנה כל העת, ואף לעקוב אחר התפתחותה באתר התערוכה, שמתעדכן מדי יום. ניתן להתייחס לתערוכה כאוסף של כל הרגעים שבהם צפו בה מבקרים שונים, אך למעשה אין אפשרות לאסוף את הרגעים הללו לכדי תפיסה מוצקה שלה, והיא נותרת בהכרח מפורקת ובלתי לכידה.
התערוכה מאמצת קוד מוזיאלי, והעבודות המוצגות בה מופקות באופן מלוטש. זהו מהלך לעומתי, שמייצר יחסים דיאלקטיים ואירוניים עם הרגעיות, האינטואיטיביות והזמניות של מצבי הביניים שלה. בכך, היא מציעה את עצמה כמראה הפוכה או מעוותת של אתרי שיתוף וצפייה בתמונות למיניהם. ההיפוך ניכר לא רק בחומריות העבודות אלא גם בתכני התצלומים, שאין בהם כל אלמנט שחשיפתו לעיני הצופים מצריך את מיידיות ההפקה של התצלומים. יש בכך הזמנה להרהור בתפקיד החברתי והתרבותי של התצלומים הרבים המאכלסים את האתרים הללו, שמפנים את מבטם ללא הרף כמעט אל כל דבר בעולם ויוצרים שרשרת עדויות אינסופית לנוכחויותיו, פעולותיו ומראותיו.
הפער בין מה שניתן לראייה, מה שיכול היה להיראות ומה שלעולם לא יוכל להיראות מרכזי לא רק למבנה התערוכה ולפרקטיקה שלה, אלא גם לאופן שבו נוצרים רבים מהדימויים המוצגים בה ולתכניהם. דימויים אלה מבקשים להציע אפשרות (פרדוקסלית במידה רבה) להתבונן במדיום הצילום עצמו באמצעות צילום. במסגרת התערוכה, התצלומים מבקשים להשהות את השימוש בעולם כמקור לדימויים. במקום זאת, הם מזמנים אפשרות להתבונן על תנאי האפשרות של מדיום הצילום עצמו, באמצעות הטעמת המתח בין הגדרה של הדימוי הצילומי כ”רישום באור” (photo-graphy) לבין הגדרתו על סמך מעמדו האונטולוגי – בין שנעשתה בו פעולת רישום באור ובין שלא – למשל, באמצעות החומרים או המכשירים ששימשו ליצירתו, או האופן שבו הוא מציע את עצמו לפרשנות ועוד. הפניית המבט אל השאלות הללו, ברגע זה, מבקשת לעצור ולהתבונן בשינויים האינטנסיביים המתרחשים בשנים האחרונות הן בטכנולוגיית הצילום והן בצורות ההופעה וההפצה שלו בתרבות, בשימושיו בשדות שונים ובשפתו. תוצאת כל אלה היא שינוי קיצוני בתנאי האפשרות העכשוויים של המדיום, המתקיים במרחב שמשתרע בין הצילום האנלוגי לבין זה הדיגיטלי. מהו אפוא אותו דבר המתקרא “תצלום”, בין שמקורו הוא רצף בינארי של מספרים ובין שהוא מתהווה באמצעות צריבת עקבות של אור בחומר פגיע. דימויי התערוכה מתמקדים בחומרי הצילום ובמכשיריו תוך הפעלתם זה מול זה או כנגד עצמם, באופן שמציב אותם כנושאים של הצילומים. במקביל, הם חושפים חלקית את עקבות הפעולה, מתוך שאיפה לייצר התנגשות בין תנאי האפשרות השונים של המדיום. באמצעות הפעולות הללו והעקבות שהם מותירים על ניירות הצילום, אני מנסה להוסיף קווים לשרטוט מרחב הקיום של הצילום.
מבנה התערוכה המשתנה מאפשר לייצר ולבחון אפשרויות רבות של יחסים בין פעולות צילום והעקבות שהן מותירות – כ”אקזמפלרים” המאפשרים מבט רפלקסיבי על תנאי האפשרות של הצילום כדימוי, כחומר, כמדיום. כל זאת, מבלי לוותר על האפשרות לפתוח את הפעולות הללו כשדות של יופי, באמצעות הלימה בין תנאי הפעולה לבין התוכן או הנושא שלה. התצלומים בתערוכה מבקשים להרהר על אודות ערך האמת של המדיום הצילומי באמצעות בחינת האפשרות להטעין את מעשה הצילום ביופי דווקא ברגע שבו הוא מפנה עורף לעולם. זאת, תוך מודעות לכך שהמדיום אחוז בעולם, עקרונית, מבלי יכולת להיחלץ ממנו – וכך אף ראייתנו, שבהיותנו חלק מהעולם לעולם אינה יכולה להיות מבט חיצוני של ממש ולכן גם אין ביכולתה להציע מחשבה חיצונית או רפלקסיבית טהורה. ההלימה הזו בין תנאי הפעולה או הכלי של התצלום לבין תוכנו מאפשרת לזהות יופי בפעולות צילומיות שלולא תואַם זה לא היו נתפסות כיפות כלל וכלל. זוהי גם נקודת מוצא אפשרית לטענה אתית על אודות העולם באמצעות תצלומים שאינם מתארים אותו אך נמצאים כל כולם בתוכו.