הצהרת אומן – פוטו אופ
התערוכה “פוטו אופ” מבקשת להציע לצופים אפשרות לחשוב באופן רפלקסיבי על תערוכה – ובאופן ספציפי יותר, על תערוכה מוזיאלית – כמדיום או כאמצעי לתצוגת עבודות אמנות. התערוכה נפתחה בקירות ריקים וללא תכנית עבודה, פרט לניסוחים עקרוניים של מבנה התצוגה ותכניה: יצירת התצלומים מתחילה במועד הפתיחה, הדימויים נשלחים לעמדות ההפקה שבחלל התערוכה מדי יום, ומופקים בהתאם להנחיות הביצוע שמצורפות אליהם. מרגע הפתיחה ואילך, עבודות נתלות על הקירות, יורדות מהם או משנות את מיקומן, ולעתים שבות ומוצגות. חלק מהדימויים מצולמים או מופקים שוב ושוב, עד שהם מגיעים לפורמט שבו העבודה מוצגת. התערוכה לא חותרת אל מצב סופי כלשהו, אלא שואפת להיות אוסף של מצבי ביניים זמניים וקצרים, שאינו מאפשר לראותה כמכלול אחדותי. כך, האתר הפיזי שבו התערוכה המוזיאלית מתרחשת הופך, בין השאר, לגירוי למחשבה על עצם האפשרות לראות, להבין ולפרש אמנות – יהא זה אובייקט, תערוכה, או פעולת אמנות – באמצעות היתקלות בה לפרק זמן קצוב מאוד. המודעות לכך שהצופה רואה רק חלק קטן מהפעולות המתבצעות בתערוכה, וחלק קטן עוד יותר מהפעולות שאפשרו ומאפשרות אותה, מדגישה פער שמתקיים בכל מפגש עם אובייקט או סובייקט וכך הופכת אותו למושא לדיון.
חלל התצוגה כולל עמדות עבודה – שבהן מתבצעים הדפסת התצלומים ומסגורם. כך, הפקת התצלומים היא חלק מהתערוכה. עם זאת, העמדות מתוחמות באופן שמאפשר לצפות בעבודות מבלי שהמבט יופרע על ידי תהליך הייצור. שילוב עמדות העבודה בתערוכה מאפשר לה להשתנות מדי יום ולנסח שוב ושוב, באופן דינמי ומיידי, את הנושא שהעבודות עוסקות בו. כך, גם בדיקת אפשרויות התצוגה השונות, ההתלבטויות והספקות הופכים לחלק מהתערוכה. חללי העבודה הכלולים בחלל התערוכה מזמנים אפשרות להביט על החלק הטכני של הפקת העבודות, שאין בו כל זוהר או סוד, בעודם מותירים מחוצה לה, במתכוון, את עצם התהליך של יצירת התצלומים, את התהליכים הכימיים, האנלוגיים הרומנטיים והמפתים. כך, מתבצעת חשיפה- אירונית של אספקטים טכניים קרים ואפרוריים בתהליך הפקת היצירות, תוך מודעות לכך שנסיון חשיפה של תהליך היצירה המלא לא רק שאיננו ממין האפשר, שכן התהליכים הניתנים למבט הינם רק קליפה חיצונית של תהליכי יצירה של אמנות עכשווית ועלולה לייצר הטעיה. במקום, מוזמנים הצופים להתעמת עם תהליכי הפקת העבודות תוך שהם מתמקדים באמצעי ייצור הקפיטליסטים, עובדים בתעשיית האמנות בעת ביצוע מלאכתם (מדפיסים, ממסגרים, תולים, תאורנים, חשמלאים וכולי), חומרי הגלם של העבודות: ניירות הדפסה, מסגורים, מדפסות, מכונות חיתוך, הדבקה ועוד.
תהליכי ההפקה וחשיפת אמצעי הייצור מוצגים כהיבריד בין תהליכי ייצור אמיתיים ותכליתיים לבין פרפורמנס הנועד לעיני הצופים, כזה הראוי להיקרא פרפורמנס דוקומנטרי-פונקציונלי.
הצופה כמובן נקרא להתעמת עם היעדרותו המכוונת של רגעי היצירה והפאתוס המרחף מעליהם מחלל התצוגה שבמבט ראשון נדמה כמציג הכלאה בין חלל תערוכה לסטודיו של האמן.
הצופים מוזמנים לפגוש פרגמנט רגעי וחלקי מתוך תצוגה המשתנה כל העת, ואף לעקוב אחר התפתחותה באתר התערוכה, שמתעדכן מדי יום. ניתן להתייחס לתערוכה כאוסף של כל הרגעים שבהם צפו בה מבקרים שונים, אך למעשה אין אפשרות לאסוף את הרגעים הללו לכדי תפיסה מוצקה שלה, והיא נותרת בהכרח מפורקת ובלתי לכידה.
התערוכה מאמצת קוד מוזיאלי, והעבודות המוצגות בה מופקות באופן מלוטש. זהו מהלך לעומתי, שמייצר יחסים דיאלקטיים ואירוניים עם הרגעיות, האינטואיטיביות והזמניות של מצבי הביניים שלה. בכך, היא מציעה את עצמה כמראה הפוכה או מעוותת של אתרי שיתוף וצפייה בתמונות למיניהם. ההיפוך ניכר לא רק בחומריות העבודות אלא גם בתכני התצלומים, שאין בהם כל אלמנט שחשיפתו לעיני הצופים מצריך את מיידיות ההפקה של התצלומים. יש בכך הזמנה להרהור בתפקיד החברתי והתרבותי של התצלומים הרבים המאכלסים את האתרים הללו, שמפנים את מבטם ללא הרף כמעט אל כל דבר בעולם ויוצרים שרשרת עדויות אינסופית לנוכחויותיו, פעולותיו ומראותיו.
הפער בין מה שניתן לראייה, מה שיכול היה להיראות ומה שלעולם לא יוכל להיראות מרכזי לא רק למבנה התערוכה ולפרקטיקה שלה, אלא גם לאופן שבו נוצרים רבים מהדימויים המוצגים בה ולתכניהם. דימויים אלה מבקשים להציע אפשרות (פרדוקסלית במידה רבה) להתבונן במדיום הצילום עצמו באמצעות צילום. במסגרת התערוכה, התצלומים מבקשים להשהות את השימוש בעולם כמקור לדימויים. במקום זאת, הם מזמנים אפשרות להתבונן על תנאי האפשרות של מדיום הצילום עצמו, באמצעות הטעמת המתח בין הגדרה של הדימוי הצילומי כ”רישום באור” (photo-graphy) לבין הגדרתו על סמך מעמדו האונטולוגי – בין שנעשתה בו פעולת רישום באור ובין שלא – למשל, באמצעות החומרים או המכשירים ששימשו ליצירתו, או האופן שבו הוא מציע את עצמו לפרשנות ועוד. הפניית המבט אל השאלות הללו, ברגע זה, מבקשת לעצור ולהתבונן בשינויים האינטנסיביים המתרחשים בשנים האחרונות הן בטכנולוגיית הצילום והן בצורות ההופעה וההפצה שלו בתרבות, בשימושיו בשדות שונים ובשפתו. תוצאת כל אלה היא שינוי קיצוני בתנאי האפשרות העכשוויים של המדיום, המתקיים במרחב שמשתרע בין הצילום האנלוגו לבין זה הדיגיטלי. מהו אפוא אותו דבר המתקרא “תצלום”, בין שמקורו הוא רצף בינארי של מספרים ובין שהוא מתהווה באמצעות צריבת עקבות של אור בחומר פגיע. דימויי התערוכה מתמקדים בחומרי הצילום ובמכשיריו תוך הפעלתם זה מול זה או כנגד עצמם, באופן שמציב אותם כנושאים של הצילומים. במקביל, הם חושפים חלקית את עקבות הפעולה, מתוך שאיפה לייצר התנגשות בין תנאי האפשרות שונים של המדיום. באמצעות הפעולות הללו והעקבות שהם מותירים על ניירות הצילום, אני מנסה להוסיף קווים לשרטוט מרחב הקיום של הצילום.
מבנה התערוכה המשתנה מאפשר לייצר ולבחון אפשרויות רבות של יחסים בין פעולות צילום והעקבות שהן מותירות – כ”אקזמפלרים” המאפשרים מבט רפלקסיבי על תנאי האפשרות של הצילום כדימוי, כחומר, כמדיום. כל זאת, מבלי לוותר על האפשרות לפתוח את הפעולות הללו כשדות של יופי, באמצעות הלימה בין תנאי הפעולה לבין התוכן או הנושא שלה. התצלומים בתערוכה מבקשים להרהר על אודות ערך האמת של המדיום הצילומי באמצעות בחינת האפשרות להטעין את מעשה הצילום ביופי דווקא ברגע שבו הוא מפנה עורף לעולם. זאת, תוך מודעות לכך שהמדיום אחוז בעולם, עקרונית, מבלי יכולת להיחלץ ממנו – וכך אף ראייתנו, שבהיותנו חלק מהעולם לעולם אינה יכולה להיות מבט חיצוני של ממש ולכן גם אין ביכולתה להציע מחשבה חיצונית או רפלקסיבית טהורה. ההלימה הזו בין תנאי הפעולה או הכלי של התצלום לבין תוכנו מאפשרת לזהות יופי בפעולות צילומיות שלולא תואַם זה לא היו נתפסות כיפות כלל וכלל. זוהי גם נקודת מוצא אפשרית לטענה אתית על אודות העולם באמצעות תצלומים שאינם מתארים אותו אך נמצאים כל כולם בתוכו.
העבודה מנסחת עמדה מושגית־אתית ביחס למעמד הייצוג הצילומי ולתנאים שבתוכם הוא פועל. הפער בין מה שנראה לבין התנאים שאפשרו את הופעתו אינו מוצג רק כבעיה תפיסתית, אלא כבעיה אתית: הדימוי נתפס כשלם, בעוד שהוא תוצר של מערך סלקטיבי של בחירות, חיתוכים והסתרות שאינם נגישים למבט, וכל ייחוס של שלמות או שקיפות לדימוי כרוך בהשלמה מצד הצופה של מה שאינו מופיע בו. מכאן נגזרת עמדה של הימנעות מייחוס לדימוי מעמד של עדות מלאה על העולם. גם חשיפת אמצעי הייצור מנוסחת כמהלך אתי: היא אינה מציעה שקיפות, אלא מצביעה על גבולותיה, ומדגישה את העובדה שכל ייצוג כרוך בהסתרה מבנית שאינה ניתנת לביטול. היעדרו של רגע היצירה מגדיר עמדה אתית נוספת, המוותרת על פאתוס ואותנטיות כערכים מכוננים, וממקמת את הדימוי בתוך רצף של פעולות ותנאים במקום באירוע חד־פעמי הנושא ערך של אמת. במסגרת זו, הצופה אינו רק מי שמתבונן בדימויים, אלא סובייקט הנדרש להכיר במגבלות המבט שלו עצמו, ולשאת באחריות להשלמות שהוא מבצע. התצלומים אינם מבקשים לבסס טענה על העולם, אלא לנסח את גבולות האפשרות של טענה כזו, ובכך להעמיד את הפעולה הצילומית כפעולה הכרוכה בהכרעות ביחס למה שנראה, למה שאינו נראה, ולאופן שבו היחס ביניהם מיוצר.
אוהד מטלון
Artist Statement — Photo Op
The exhibition Photo Op seeks to offer viewers an opportunity to reflect reflexively on an exhibition—and more specifically, a museum exhibition—as a medium or a means for displaying artworks. The exhibition opened with bare walls and no working plan, except for a conceptual outline of the display structure and its contents: the creation of the photographs begins at the moment of the opening, the images are sent to the production stations inside the exhibition space daily, and they are produced according to the execution instructions attached to them. From the moment of the opening onward, works are hung on the walls, taken down, or shift their positions, and at times are put back on display. Some of the images are photographed or produced repeatedly, until they reach the format in which the work is exhibited. The exhibition does not strive toward any final state, but rather aspires to be a collection of temporary and brief intermediate states, making it impossible to view it as a unified whole. Thus, the physical site where the museum exhibition takes place becomes, among other things, a stimulus for thought on the very possibility of seeing, understanding, and interpreting art—be it an object, an exhibition, or an artistic act—through an encounter with it for a very limited duration. The awareness that the viewer sees only a small fraction of the actions taking place in the exhibition, and an even smaller fraction of the actions that enabled and continue to enable it, emphasizes a gap that exists in every encounter with an object or a subject, thereby transforming it into an object of critique.
The exhibition space includes work stations where the printing and framing of the photographs take place. Thus, the production of the photographs is part of the exhibition. However, the stations are demarcated in a way that allows the works to be observed without the gaze being disrupted by the manufacturing process. Integrating the work stations into the exhibition allows it to change daily and to reformulate repeatedly, dynamically and immediately, the subject matter of the works. Consequently, the examination of different display possibilities, the deliberations, and the doubts also become part of the exhibition. The workspaces included within the exhibition space invite an opportunity to look at the technical aspect of producing the works, which possesses no glamour or secret, while intentionally leaving outside the exhibition the actual process of creating the photographs, the chemical, analog, romantic, and seductive processes. In this way, an ironic exposure of cold and gray technical aspects in the artwork production process is carried out, with the awareness that an attempt to expose the full creative process is not only impossible—since the processes available to the gaze are merely an outer shell of contemporary art creation processes—but could also generate deception. Instead, viewers are invited to confront the artwork production processes while focusing on the capitalist means of production, workers in the art industry performing their craft (printers, framers, art handlers, lighting technicians, electricians, and so on), and the raw materials of the works: printing papers, frames, printers, cutting machines, mounting equipment, and more.
The production processes and the exposure of the means of production are presented as a hybrid between real, purposeful manufacturing processes and a performance intended for the viewers’ eyes, one worthy of being called a documentary functional performance.
The viewer is, of course, called upon to confront the intentional absence of the moments of creation and the pathos hovering over them from the exhibition space, which at first glance seems to present a cross between an exhibition space and an artist studio.
Viewers are invited to encounter a momentary and partial fragment of a constantly changing display, and even to follow its evolution on the exhibition website, which is updated daily. The exhibition can be regarded as a collection of all the moments in which different visitors observed it, but in fact, it is impossible to gather these moments into a solid perception of it, and it necessarily remains fragmented and non cohesive.
The exhibition adopts a museum code, and the works displayed within it are produced in a polished manner. This is a counter-strategy, creating a dialectical and ironic relationship with the fleetingness, intuitiveness, and transience of its intermediate states. In doing so, it offers itself as an inverted or distorted mirror to various image sharing and viewing platforms. The inversion is evident not only in the materiality of the works but also in the content of the photographs, which contain no element whose exposure to the viewers requires the immediacy of the photographs’ production. Therein lies an invitation to reflect on the social and cultural role of the numerous photographs populating these sites, which turn their gaze almost incessantly toward everything in the world, creating an infinite chain of testimonies to its presences, actions, and appearances.
The gap between what can be seen, what could have been seen, and what can never be seen is central not only to the structure of the exhibition and its practice, but also to the way many of the displayed images are created and to their content. These images seek to offer a largely paradoxical possibility to observe the photographic medium itself through photography. Within the framework of the exhibition, the photographs seek to suspend the use of the world as a source for images. Instead, they invite an opportunity to observe the conditions of possibility of the photographic medium itself, by intensifying the tension between the definition of the photographic image as a drawing with light (photo graphy) and its definition based on its ontological status—whether an act of drawing with light occurred or not—for instance, through the materials or instruments used to create it, or the way it offers itself to interpretation, and so on. Directing the gaze toward these questions, at this moment, seeks to pause and observe the intense shifts occurring in recent years both in photographic technology and in its forms of appearance and distribution in culture, its uses in different fields, and its language. The result of all this is a radical change in the contemporary conditions of possibility of the medium, existing in the space that extends between analog and digital photography. What, then, is that thing called a photograph, whether its source is a binary sequence of numbers or it manifests through the searing of traces of light into vulnerable material. The images in the exhibition focus on the materials and instruments of photography while operating them against one another or against themselves, in a manner that positions them as the subjects of the photographs. Simultaneously, they partially expose the traces of the action, out of an aspiration to generate a clash between the different conditions of possibility of the medium. Through these actions and the traces they leave on photographic papers, I attempt to add lines to the mapping of photography’s space of existence.
The changing structure of the exhibition makes it possible to generate and examine many possibilities of relationships between photographic acts and the traces they leave—as exemplars that allow a reflexive look at the conditions of possibility of photography as an image, as material, as a medium. All this is done without abandoning the possibility of opening these actions as fields of beauty, through a harmony between the conditions of the action and its content or subject. The photographs in the exhibition seek to ponder the truth value of the photographic medium by examining the possibility of charging the act of photography with beauty precisely at the moment it turns its back on the world. This is done with the awareness that the medium is bound to the world, in principle, without the ability to extricate itself from it—and so is our sight, which, as part of the world, can never be a truly external gaze and therefore is also unable to offer a pure external or reflexive thought. This harmony between the conditions of the action or the tool of the photograph and its content makes it possible to identify beauty in photographic actions that, without this correspondence, would not be perceived as beautiful at all. This is also a possible starting point for an ethical claim about the world through photographs that do not describe it but are entirely within it.
The work formulates a conceptual ethical position regarding the status of photographic representation and the conditions within which it operates. The gap between what is visible and the conditions that enabled its appearance is presented not merely as a perceptual problem, but as an ethical one: the image is perceived as complete, while it is the product of a selective apparatus of choices, croppings, and concealments that are inaccessible to the gaze, and any attribution of wholeness or transparency to the image involves the viewer’s complicity in completing what does not appear in it. From this is derived a position of refraining from attributing to the image the status of a full testimony about the world. The exposure of the means of production is also formulated as an ethical move: it does not offer transparency, but rather points to its limits, emphasizing the fact that every representation involves a structural concealment that cannot be undone. The absence of the moment of creation defines an additional ethical stance, which relinquishes pathos and authenticity as constituting values, and positions the image within a sequence of actions and conditions instead of a singular event carrying a value of truth. Within this framework, the viewer is not merely an observer of images, but a subject required to recognize the limitations of his own gaze, and to bear responsibility for the completions he performs. The photographs do not seek to establish a claim about the world, but rather to formulate the limits of the possibility of such a claim, thereby establishing the photographic act as one involving choices regarding what is visible, what is invisible, and the manner in which the relationship between them is produced.
Ohad Matalon