Product, Production, and the Plastic Proletariat: What is the Photographic Opportunity?
“A child being beaten” (Freud’s “Ein Kind wird Geschlagen”) is the ultimate phantasy of photography. The light beats the emulsion, leaves its marks on it – but these are non-penetrating, non-piercing marks. They teach a lesson and fix the surface in accordance with this or that form of reality. Yet they never pose an actual danger, never destroy or annihilate. It seems that it is the very non-penetrating nature of the photographic touch which is the main issue under attack in the exhibition “Photo Op.” The opportunity in question is first and foremost the one given to light – to settle the score against the surface, against the material. It is no longer an educational touch, which may hurt yet poses no real danger. Here, the surface – the paper, the film – is crumpled, pricked, pierced, broken, and burned. Light turns into fire and becomes dangerous.
By Kant’s definition, this is indeed true enlightenment: exiting childhood and daring to know. The photograph is no longer a child being beaten but rather a responsible adult, who may be punctured, burned and killed (or, to be precise, one who inflicts all of the above on himself). In exchange, it gets knowledge: photography becomes aware of the process by which it is produced, which is usually carried out behind its back. In fact, according to the Kantian model of enlightenment, true knowledge – such as is worthy of risk taking – would be an answer to the question of how do children come into the world; it is knowledge about conditions of possibility, or about the ways by which the given is indeed given.
These are the two key principles in the exhibition. On the one hand, making the very process of production present, turning it into a process which is given and presented to the viewer’s eye rather than one which hides behind the flat object’s back; on the other hand, effecting the surface’s distortion and disintegration and thereby turning it into a locus which contains, at one and the same time, presence and void, negative and positive, product and production. What is the relation these two principles bear to each other – the plastic principle, which depicts the phenomenology of the photographic touch, and the economic principle, which undermines the distinction between product and production? The exhibition presents them as identical. To be exact, the former serves as the latter’s means. If the viewer is not to encounter the final stage in the production process (as one does in ordinary exhibitions) but rather the process incarnate, then the calm, stable presence of the product – that is, the finished artistic object – must be undercut by accentuating the traces its production has left on it. This is precisely the purpose of the distortion, burning, and piercing of the surface. They are vestiges by which the excessive penetration of the production into the calm readiness of the product is perpetuated.
Yet this correspondence between the two principles is perhaps the very thing which the exhibition’s critical gaze aims to question. First, we must note that the penetrating, destructive touch is present in the exhibition in two different modes: in the objects themselves (broken glass, crumpled paper) and as photographic images of objects. In the latter case, the penetration turns into a non-penetrating trace on the surface, and this is how the production excess is perpetuated. Such undercutting of the equation “production = penetration” is the first step in a process at the end of which this imperialist war may turn into a civil war. For the conflict between product and production, process and endpoint – the defining conflict in both thought and art over the last two centuries – is a full-blown imperialist war. Each of the warring sides tries to take over the entire world, to subjugate reality in its entirety. But the true source of power, of production and product alike, is the proletariat of the plastic touch. The war between product and production is one between penetration (which inflates, crumples, and pierces) and conjugation (which touches without destroying, leaves its marks without penetrating). But must penetration and conjugation indeed fight this war, which may not even be their own? Could not the proletariat on both sides of the front line unite forces against their exploiters and declare war on both product and production, on the entire economic system in which product and production are the foundation stones or the underlying notions that determine the bounds of reality?
Beyond the question of how do children come into the world, which forever confines us to the bounds of the relationship between creator, created, and the medium in which they meet, lies the question of true enlightenment – that is, who’s against whom. The opportunity to realize this is possibly the most important opportunity which the exhibition offers us. Henceforth, the road is already paved toward new questions – about the nature of truly free art.
Dr. Yoel Regev
תוצר, ייצור והפרולטריון הפלסטי: מהי ההזדמנות לצילום?
“ילד שמתקבל מכות” (“Ein Kind wird Geschlagen” של פרויד) הוא הפנטזמה האולטימטיבית של הצילום. האור מלקק את האמולסיה, משאיר בה סימנים – אבל אלה הם סימנים לא חודרים, לא דוקרניים. הם מלמדים לקח, ומקבעים את פני השטח בהתאם לתצורה זו או אחרת של המציאות. אך הם לעולם לא מסכנים באמת, אין בהם כדי להרוס או להשמיד. נדמה כי דווקא האופי הלא חודרני הזה של המגע הצילומי הוא מטרת ההתקפה המרכזית של התערוכה “פוטו אופ”. ההזדמנות (opportunity) שבה מדובר היא קודם כל זו שניתנת לאור – הזדמנות לסגור חשבון עם המשטח, עם החומר. לא עוד מגע חינוכי, שאולי כואב אך לא מסכן. כאן, פני השטח – הנייר, הסרט – מקומטים, מדוקרים, מנוקבים, נשברים ונשרפים. האור הופך לאש ונעשה מסוכן.
לפי ההגדרה הקנטאיאנית, זוהי אכן הנאורות האמיתית: יציאה ממצב הילדות וגם העזה לדעת. התצלום אינו עוד ילד שמכים אותו, אלא מבוגר אחראי, שניתן לנקבו, לשורפו ולהרגו (או, ליתר דיוק, שגורם את כל הדברים הללו לעצמו). התמורה לכך היא ידע: הצילום נעשה מודע לתהליך ייצורו, שבדרך כלל מתבצע מאחורי גבו. ובעצם, על פי הדגם הקנטאי של הנאורות, הידע האמיתי – זה ששווה להעז ולהסתכן על מנת לקנותו – יהיה תשובה על השאלה “כיצד באים ילדים לעולם”; זהו ידע על תנאי האפשרות, או על אופן הינתנותו של הניתן.
שני אלה הם עקרונות מרכזיים בתערוכה. מצד אחד, הנכחה של תהליך הייצור עצמו, הפיכתו לתהליך שניתן ונפרש לעיני הצופה ולא מסתתר מאחורי גבו של התוצר השטוח; ומהצד האחר, היעקמותו והתפוררותו של המשטח, אשר הופכים אותו למקום שבו מוחזקים ביחד ההווה והאין, הנגטיב והפוזיטיב, התוצר והייצור. מהו היחס בין שני העקרונות הללו – העיקרון הפלסטי, שמתאר את הפנומנולוגיה של המגע הצילומי, והעיקרון הכלכלי של ערעור ההבחנה בין תוצר לייצור? בתערוכה הם מיוצגים כזהים. ליתר דיוק, הראשון משמש כאמצעי או ככלי עבור השני. כדי שהצופה יפגוש לא את התחנה הסופית של תהליך הייצור (כפי שזה קורה בתערוכות הרגילות) אלא את התהליך בהתגלמותו, יש לערער על הנוכחות השלווה והיציבה של התוצר, של האובייקט האמנותי המוגמר, ולהעמיק את העקבות אשר הייצור משאיר בתוכו. ההיעקמות, השריפה וההינקבות של המשטח נועדו בדיוק למטרה זו. הם שרידים שונים, שבאמצעותם מונצח הגודש של חדירת הייצור אל המוכנות והנינוחות של התוצר.
אך אולי זהות זו בין שני העקרונות היא בדיוק מה שהמבט הביקורתי של התערוכה מבקש להעמיד בסימן שאלה. קודם כל, עלינו לשים לב לכך שהמגע החודר וההורס נוכח בתערוכה בשני אופנים שונים: באובייקטים עצמם (שברי זכוכית, נייר מקומט) או כתצלומי אובייקטים. במקרה השני, החדירה עצמה הופכת לעקבה בלתי-חודרת על פני השטח – והגודש של הייצור מונצח דווקא בצורה זו. ערעור זה של המשוואה “ייצור = חדירה” עושה צעד ראשון לקראת תהליך אשר בסופו תוכל המלחמה האימפריאליסטית להפוך למלחמת אזרחים. שכן הקונפליקט בין התוצר לבין הייצור, בין התהליך לבין היעד – הקונפליקט שנקבע את פניה של המחשבה ושל האמנות בשתי המאות האחרונות – הוא מלחמה אימפריאליסטית לכל דבר. כל אחד מהצדדים מנסה להשתלט על העולם כולו, להכפיף לעצמו את כל המציאות. אך מקור הכוח האמיתי, גם של הייצור וגם של התוצר, הוא הפרולטריון של המגע הפלסטי. המלחמה בין התוצר והייצור היא מלחמה בין חדירה (שמנפחת, מקמטת ומנקבת) והצמדה (שנוגעת מבלי להרוס, משאירה סימנים מבלי לחדור). אך האם הצמדה וחדירה אכן חייבות להילחם במלחמה הזו, שייתכן שאינה כלל המלחמה שלהם? האם הפרולטריון המצוי משני צדי קו החזית לא יכול לאחד כוחות כנגד המנצלים ולהכריז מלחמה על התוצר והייצור גם יחד, על כל המערכת הכלכלית כולה אשר במסגרתה התוצר והייצור הם אבני יסוד, מושגי יסוד שקובעים את גבולותיה של המציאות?
מעבר לשאלה “כיצד באים ילדים לעולם”, הנועלת אותנו לעד ביחסים בין הבורא, הנברא והמדיום שבו הם נפגשים, מצויה שאלה של הנאורות האמיתית – השאלה “מי נגד מי”. ההזדמנות להבין זאת היא אולי ההזדמנות החשובה ביותר שהתערוכה מעמידה לרשותנו. מכאן, כבר סלולה הדרך לשאלות חדשות – על אופייה של האמנות המשוחררת באמת.
ד”ר יואל רגב