The Blue of the Sky: Scorching, Burning, Baking
1.
“Sky of blue—frame of the universe,” wrote the Hebrew poet Shaul Tchernichovsky. For Bataille, “the blue of the sky” (le bleu du ciel) was synonymous with the “empty sky,” which no longer declares the universe to be the handiwork of God but embodies his utter absence within it. Blue is also the color of the photographic paper removed from its box and exposed, or “burnt,” without being developed and fixed, victim of the radiant sky. Such a “wasted” paper—that is to say, photographic paper as such—always-already carries the image of divine absence as the metaphysical basis of all the images of the world. Spraying the developer fluid onto the paper, the way by which images 021220141105 and 021220141258 p. 3 were made, poses photographic imaging as a direct action in relation to this support, an action whose operational principle consists of corruption. The developer scorches the blue sky, avenging their emptiness.
2.
The scanner’s upward-facing eye—like Bataille’s “pineal eye”—gazes skyward. An empty photographic paper is thus the ideal object of photography by scanning, the blue rectangle fits the transparent frame like hand in glove. p. 6 Yes, the “frame of the universe” is the sky, but so is the eye gazing on it: one empty frame facing another. In this hermetic structure, imaging takes place as an act of corruption. Photographic paper burning on the scanner is photographed in accordance with its inherent duality: as a burnt offering sacrificed to the sky, and as this very sky sabotaged by the burning. The combustion—a process which, like scanning, has a duration—divides the smoldering page, in each of the series’ images, into two incompatible visual entities: the scorched flesh of the sacrificed paper frames the sublime void of the blue sky.
3.
Heat is light’s brother—its violent, cordial brother. Only particularly sensitive materials “understand” light, but heat (at certain temperatures, at least) is understood by all. Light draws on a support, heat—if it does not destroy it—sculpts with it. pp. 4-5 Baking photosensitive paper is a humorous act, a situation comedy of mistaken identities.
תכלת השמיים: צריבה, חריכה, אפייה
1.
“שְׁמֵי-תְכֵלֶת – מִסְגֶּרֶת הַיְּקוּם”, כתב טשרניחובסקי. בשביל בטאיי, “תכלת השמיים” היה שם נרדף ל”ריק השמיים”, אשר אינם מעידים עוד על היקום כמעשה ידיו של האל, אלא מנכיחים בו את היעדרו המוחלט. תכלת היא גם צבעו של נייר צילום שהוצא מהקופסה ו”נשרף” ללא תהליך של פיתוח וקיבוע, קורבן השמיים הזוהרים. נייר “מבוזבז” שכזה – כלומר, בבסיסו, כל נייר צילום – תמיד כבר נושא את הדימוי של ההיעדר האלוהי כמצע המטפיזי של כל דימויי העולם. ריסוס הנוזל המפתח על הנייר, שבאמצעותו נוצרו 021220141105 ו-021220141258 עמ’ 3 מבקש לחשוב על ההדמיה הצילומית כפעולה ישירה ביחס למצע הזה, פעולה שהעיקרון הפועל בה הוא ההשחתה. המפתח צורב בשמי התכלת, נוקם בהם על ריקם.
2.
העין האופקית של הסורק – כמו העין שהייתה נפקחת לבטאיי בקודקודו – מביטה השמיימה. דף צילום ריק הוא אפוא המושא האידיאלי של צילום בסריקה, מלבן התכלת מתאים למסגרת השקופה כמו יד לכפפה. עמ’ 6 “מסגרת היקום” היא השמיים, כן, אבל באותה המידה גם העין המופנית אליהם: מסגרת ריקה מול מסגרת ריקה. במבנה ההרמטי הזה, הדמיה (צילום במובנו המילולי) מתרחשת כהשחתה. שריפתו של דף הצילום המונח על סורק מצלמת אותו בהתאם לכפילותו האינהרנטית: כקורבן לשמיים הנשרף לעולה, וכשמיים הללו עצמם, שההצתה מחבלת בהם. הבעירה – אשר כמו הסריקה היא פעולה בעלת משך – מחלקת את הגיליון הנשרף, בכל אחד מהדימויים בסדרה, לשתי ישויות ויזואליות שונות בתכלית: הבשר החרוך של הנייר המוקרב ממסגר את איי הריק הנשגב של שמי תכלת.
3.
החום הוא אחיו של האור – אחיו האלים והלבבי. רק חומרים בעלי רגישות מיוחדת “מבינים” אור, אבל חום (לפחות בטמפרטורות מסוימות) כולם מבינים. האור רושם על גבי מצע, החום – אם איננו משמיד אותו – מפסל בו. עמ’ 5-4 אפייה של נייר רגיש לאור היא פעולה הומוריסטית, קומדיית מצבים של החלפת זהויות.