The Hole and Color

How, I wondered, would color make its appearance in the exhibition’s narrative? It gushed in through the dripping hole (251120141454, Hebrew cover). The hole, how could we have forgotten the hole! The pupil, the aperture. Unregulated light does not produce an image; whether in a camera obscura or a digital camera with a lens, photographic documentation of the world requires reduction or adjustment of light. Like physical vision, photographic vision is, among other things, a function of a punctured body. The aperture is another essential element in the photographic apparatus, which remains invisible in the medium’s standard applications since the camera’s eye-like any eye-cannot see itself. No mirror can be of help here. An essential photograph of an aperture is taken from within.

Now consider the pupil, which does not await the coming of light but is rather created by its very action-an act which is a violent breach. The fantasizers may also be right: the external light is seen by the internal light, the hidden candle of one’s soul. However, if vision is by its very essence not reception but a getting out of one’s self, then the pupil’s piercing is a puncture from within. Where is the essential image of this traumatic piercing to be registered? Not in the depths of the dark chamber, but rather on the breached support itself: the light-sensitive material and the aperture of vision are one and the same.

The image of the piercing act-conforming with the exhibition’s recurring logic, which reproduces direct photography’s acclaimed indexicality-is produced through an act of piercing: setting fire to photographic paper with a lighter and then developing and scanning it. The image before us is composed of three incommensurable elements, whose relationship to each other stages the ontological drama of this event.

1) The black image, reminiscent of the shadow that habitually surrounds a burning candle, is the outcome of the breaching internal light (the soul’s candle, or the lighter). Ironically, what appears here as a shadow is, in fact, an image of light. (This is also the only part of the image that may be described, literally, as “drawing with light”).

2) The white aperture at the center of the image asks to be read as an opening toward the glow of light outside. The dark image surrounding it invites its mistaken interpretation as the source of light which seemingly pours onto the photograph’s white edges. But we already know that the light comes from within and the whiteness seen through the hole does not stand for the infinite potentiality of the visible world, but rather for the void incarnate, the total opaqueness of a blind material (not light-sensitive paper, but the kind on which digital photographs are printed).

3) In this regard, the third element in the image the chromatic trail beneath the punctured hole-is not only a visual surprise but also good news (What is this? asks the astonished viewer. It is the reaction of the black-and-white photographic paper’s emulsion to the flame of the lighter. Who could have imagined this?). This variegated palette of bustling colors bursts into the model of vision, which is shared by the photographic apparatus, as a byproduct that disrupts it and attests to the possibility of a different visual meaning – one which is not anchored in the optical opposition between internal and external but in the covert secrets of opaque matter.

Dr. Pioter Smugliakov

החריץ והצבע

איך, תהיתי, יבוא הצבע בנרטיב של התערוכה? מהחריץ הנוסף הוא פרץ (251120141454, ר’ עטיפה עברית). החריץ, איך יכולנו לשכוח את החריץ! האישון, הצמצם. אור בלתי מווסת לא נותן בבואה; בין שמדובר בקמרה אובסקורה ובין שזוהי מצלמה דיגיטלית עם עדשה – תיעוד צילומי של עולם מצריך את צמצום האור. הראייה הצילומית, כמו הגופנית, היא, בין היתר, פונקציה של קליפה מנוקבת. הצמצם הוא גורם מהותי נוסף במנגנון הצילומי, אשר ביישומיו הרגילים של המדיום נותר בלתי נראה, שהרי העין של המצלמה – כמו כל עין – לא רואה את עצמה. שום ראי לא יכול לעזור. צילום מהותי של צמצם מצלם אותו מבפנים.

חשבו עכשיו על אישון שאינו מחכה לבואו של האור, אלא נוצר בעצם פעולתו – פעולת ביתוק אלימה. ואולי גם צודקים המפנטזים: מה שרואה את האור שבחוץ הוא האור שבפנים, נר הנפש החבויה באדם אך אם הראייה ביסודה כלל איננה קליטה, אלא יציאה החוצה, אזי ניקוב האישון הוא ניקוב מבפנים. היכן יירשם הדימוי המהותי של הניקוב הטראומתי הזה? לא בעומקי הלשכה האפלה, אלא על המצע המבותק עצמו: החומר הרגיש לאור וצוהר הראייה הם גוף אחד.

הדימוי של אירוע הניקוב – על פי ההיגיון החוזר בתערוכה ומשכפל את האינדקסיקליות המהוללת של צילום ישיר – הוא תוצאה של אירוע ניקוב: שריפה של נייר צילום בעזרת מצית, ולאחר מכן פיתוחו וסריקתו. הדימוי שלפנינו מורכב משלושה גורמים שונים בטבעם, שהיחס ביניהם ממחיז את הדרמה האונטולוגית של אירוע הזה

(1) הבבואה השחורה, המזכירה בצורתה את הצל האופף בדרך כלל נר בוער, היא פועל יוצא של האור הפנימי המבתק (נר הנפש או המצית). באופן אירוני, מה שמופיע כצל במקרה זה הוא, למעשה, צָלָם של אור (זהו גם המקום היחיד בדימוי שאפשר לכנות “רישום באור” במובן ישיר).

(2) הנקב הלבן במוקד הדימוי מתבקש להיקרא כפתח לעבר הזוהר של האור בחוץ. הבבואה המקיפה אותו מזמינה את פרשנותו המוטעית כמקור האור, הנשפך, כביכול, אל הקצוות הלבנים של התצלום. אבל אנחנו כבר יודעים שהאור מגיע מבפנים, והלובן הנשקף מבעד לנקב איננו פוטנציאל אינסופי של ראיית העולם, אלא הריק בהתגלמותו, אטימותו המוחלטת של חומר עיוור (לא זה הרגיש לאור, אלא זה שעליו מדפיסים תצלום דיגיטלי).

(3) מבחינה זו, הגורם השלישי בדימוי – השובל הצבעוני מתחת לנקב – איננו רק הפתעה ויזואלית, אלא גם בבחינת חדשות טובות (מה זה? – שואל הצופה הנדהם. זוהי תגובת האמולסיה של נייר צילום שחור לבן ללהבת המצית. מי היה יכול לשער זאת?) הפלטה הססגונית של צבעוניות רוחשת מתפרצת למודל הראייה, המשוחזר במנגנון הצילומי, כתוצר לוואי המשבש אותו ומעיד על אפשרותו של מובן ויזואלי אחר – שאינו מעוגן בניגוד האופטי בין הפנים והחוץ, אלא בסודותיו הכמוסים של המצע החומרי האטום.

ד”ר פיוטר שמוגליאקוב